על טבען של מחשבות והאימון במצב ההגבלה
- hareladam
- Jan 29, 2024
- 6 min read
Updated: Feb 11, 2025
תוכן עניינים:
מקטע שני - משפטים 5-11 - מהן התנודות?
1.5 - ״חמש התנודות - גורמות לכאב, ושאינן גורמות לכאב".
פטנג׳לי בוחר לפתוח את המקטע על טבען של המחשבות באופן שממשיך את התזה שלו על הסבל האנושי. סיימנו את המקטע הראשון בתשובתו של פט׳ על כך שמהות סבלנו כבני אנוש היא ההזדהות שלנו עם תנועות הדעת שלנו. במשפט החמישי הוא ממשיך את אותו רעיון וטוען שתנועות דעתנו הן שגורמות לכאב או לעונג, הן השורש של צמדי הניגודים, של טוב ורע, נכון ולא נכון וכו.. על מושג זה של כאב/מכאוב פט׳ מפרט בתחילת הפרק השני כשהוא מציג את גורמי המכאוב- הקלשות.
גם ביהדות ובתורה הסיפור דומה או זהה לחלוטין, כבר בפתיחתו של ספר בראשית אנחנו פוגשים בחוה שאוכלת את הפרי מהעץ האסור- עץ הדעת, או בשמו המלא ״עץ הדעת טוב ורע״:
״וַתֵּרֶא ראתה הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה־הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד מעורר חמדה, מפתה הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל לקבל שכל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם־לְאִישָׁהּ בעלה, אדם עִמָּהּ וַיֹּאכַל׃ (ז) וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ את משמעות היותם עירומים כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת״.
עכשיו שהם אכלו מעץ הדעת- טוב ורע, הם שמים לב להיותם עירומים ומתביישים בכך ומתחילים במעשה ההסתרה. החטא הראשון, אם תרצו המכאוב הראשון הוא שמביא לסבל של צמדי הניגודים. אין ספק כי הוא גם צעד גדול באבולציה, הרי שאותה הבדלה בין טוב ורע ואותה מודעות היא זו שמבדילה את האדם משאר החיות. בפרק השלישי, פט׳ מתאר לנו את הכוחות שהיוגי מקבל מתרגול מדיטציה על אוביקטים שונים. במשפט 28 הוא מספר שעל ידי מדיטציה כל כוכב הצפון- מתגלה ליוגי הסדר של תנועת הכוכבים כולם. איינגאר מפרש את כוכב הצפון כאזור העין השלישית. העין השלישית מקושרת מחד עם אותה דעת שמבדילה בין טוב ורע אך מאידך היא מהווה שער כאשר האדם מתרגל מדיטציה על אותה עין, על אותו צפון שמסמל צדק ואמת, מתגלה לו הטבע של תנועת הכובבים/מחשבות.
פט׳ מתאר בהמשך את התנודות ומבדיל בין ״מחשבה נכונה״ שבהקשרנו לא תוביל לכאב, לבין ״מחשבה שגויה״ שתוביל לכאב. רעיון הכאב כפי שעולה בפרק השני מתייחס למחשבה לא נכונה כמייצרת כאב, למשל המכאוב השני ״אסמיטה״, מציין בלבול של האדם שמזהה את עצמו כחולף וטמא בעודו בעצם נצחי וטהור.
בנוסף, פטנג׳לי מתאר את המכאובים בכך שמתאמנים רבים מחפשים אחר התנודות הנעימות כדרך רוחנית ומנסים לדחות את התנודות הלא נעימות. בכך שהוא מציג את זה מיד בהקדמה לתנודות, הוא בעצם מזכיר לנו שהתנודות, בין אם מכאיבות ובין אם לא הן עדיין תנודות, חולפות ומשתנות, ואנחנו לא. גם רעיון זה מוצג בפרק השני שבו פטנג׳לי מציג את שני גורמי המכאוב ראגה ודוושה (משיכה ודחייה) או במילים פשוטות יותר, ״אני חייב את זה״, ״אני לא יכול עם זה יותר״.
חמשת התנודות הן מחשבה נכונה-פרמאנה, מחשבה מוטעית-ויפריאיא, דמיון-ויקאלפה (המשגה), שינה-נידרה וזיכרון-סמריטי.
מחשבה נכונה מורכבת מקליטה ישירה, היקש ועדות. מתוך שלושת אלו, קליטה (חוויה) ישירה היא ממעלה ראשונה ליוגים. יכולים לספר לי על טעם המנגו, או שאני יכול לראות שהוא כתום ועסיסי ולהניח שטעמו מתוק, אך אין תחליף ללמידה שמתחוללת כאשר אני טועם את המנגו. כך גם בדרכנו הרוחנית, אני יכול לקרוא המון ״אמיתות״ חכמות, אך בין הידע שקיים אצלי לגבי אותם אמיתות לבין ההטמעה שלהם כחלק ממני יש פער שרק אימון בחוויה ישירה יכול לגשר עליו. בשיעור יוגה למשל אני יכול ללמד תנועה מסוימת, לדבר עליה מנסיוני, להדגים אותה, להסביר על התרגול שלה, אבל אין תחליף לכך שהתרגל יבצע תנועה ויתחבר אל ״ערוץ החישה״ שלו כך שהוא חווה אותה וחש אותה.
מחשבה מוטעית היא תפיסתו של אובייקט לא כפי שהוא, באופן מסולף- כמו אדם שיכור הרואה את הירח פעמיים.
המשגה מושתת על דברים שאינם מוחשיים, כמו דת, רכילות, דברים ללא בסיס, שאינם קיימים במציאות. היכולת שלנו לרכל למשל, מבוססת על המשגה. אנו יכולים לדבר על מישהו שלא נמצא ולרקום את דעתנו עליו כאילו הייתה זו אמת מוחשית בעוד ברור לנו שזוהי רק נקודת מבטנו ואין קשר בין דעתנו על אותו רעיון או אדם ובין האדם או הרעיון בעצמו. חיות למשל, אינן מרכלות. יש להם שפה כפי שלנו יש, אך היא משמשת אותם בהווה המוחלט לעומתנו.
שינה היא פעילות מנטלית שמתייחסת למשהו שאינו קיים. למעשה הסיבה העיקרית להניח את השינה העמוקה כחלק מהתנודות היא ככל הנראה על מנת להפריד בין מצב של העדר התנודות כמו במצב של שינה עמוקה ללא חלום, לבין מצב של הגבלת התנודות כמו במצב של סמדהי.
זיכרון הוא שימור של אובייקט שנחווה בעבר.
בשירו הבא צ׳ואנג טסה מדבר על אשלייתה של המשגה:
ספרים/צ׳ואנג טסה - מתוך קולות האדמה בתרגומו של יואל הופמן
״בני האדם החושבים גבוהה על ה"דרך", יש להם ספרים. ספרים אין בהם יותר מאשר מילים. למילים יש ערך. ערכן של המילים הוא במשמעות. המשמעות מתייחסת למשהו; אך אותו משהו שהמשמעות מתייחסת אליו אי־אפשר למסור אותו במילים. כיוון שבני האדם מייחסים ערך למילים, הם כותבים אותן בספר. יֵרָאו הספרים לבני האדם חשובים ככל שיֵרָאו, אין אני מוצא שהם ראויים לחשיבות שמייחסים להם. מה שבני האדם רואים כחשוב, אינו חשוב באמת. הרי מה שנראה וניתן להתבונן בו, אלו הם צורות וצבעים. מה שנשמע וניתן להאזין לו, אלו הם שמות וקולות. כמה עצוב! בני האדם חושבים שצורה, צבע, שם וצליל די בהם כדי להשיג את הדברים כפי שהם. כיוון שצורה, צבע, שם וצליל אין בהם כדי להשיג את הדברים כפי שהם, "מי שיודע אינו מדבר ומי שמדבר אינו יודע", אבל בני האדם אינם יודעים זאת !״
אחת התהיות שעולות מהקריאה על הווריטיס היא העדר ההתייחסות לרגש, עצב, שמחה או כעס למשל. פטנג׳לי לא התייחס במקטע זה לכל סוגי הגלים של התודעה, אלא בעיקר מציין את התנודות שאותן יש לרסן. אני לא יכול לשלוט ברגש אלא להתייחס למחשבה שהפעילה את אותו הרגש.
מקטע שלישי - איך מגבילים את התנודות?
"Practice,Practice,Practice and all is coming"
משפטו המפורסם של ג׳ויס, מבטא את הרעיון של המקטע הבא באופן די מבריק שלא כהרגלו של ג׳ויס..
על המילה להתאמן הוא חוזר שלוש פעמים, מה שמבטא את הרעיון של חזרתיות ו״הכל מגיע״, בלי ללחוץ לתוצאה, בלי לדעת מה באופן ספציפי מגיע ובלי שנצטרך לרדוף את זה או לקחת את זה.
על פי פטנג׳לי, חשוב קודם כל להתאמן - אביהסה (Abhyasa), להתנסות שוב ושוב, ומנגד לתרגל אי-השתוקקות - ויראגיה (Vairagya). שני העקרונות האלה יהיו רלוונטיים על מנת להשתפר כמעט בכל דבר שנבחר. למשל אם ארצה ללמוד לנגן על פסנתר, ברור לי שאצטרך לתרגל שוב ושוב ובפעמים הראשונות אני לא אוכל לאלתר בהנאה. בנוסף, אפילו בלמידה על פסנתר עקרון אי ההשתוקקות רלוונטי, כאשר אני מתעסק בהצלחה בנגינה זה לוקח את תשומת ליבי מהנגינה עצמה. בגלל שהטקסט מתעסק באימון בהגבלה (נירודהה) רעיון אי ההשתוקקות הוא הכרחי מכיוון שכל עוד אני מתעסק בפירות הפעולה אני לא נוכח בפעולה, כל עוד אני מנסה להגביל, מה שאני מייצר זה נסיון ותנודות.
משפט 14 מדבר על תיאום ציפיות. פטנג׳לי עושה כאן את אחד הדברים החשובים שכל אחד מאתנו צריך לאמץ כמורה. על מנת שהמתרגל ירתם לתרגול כראוי, אנחנו צריכים לעזור לו להבין למה לצפות. כשפציינט מגיע לרופא, הרופא עושה את המיטב על מנת לספר לפציינט מה צפי ההחלמה. כשמטופל מגיע לקליניקה, אני מספר לו במפגש הראשון שאנחנו נכנסים לתהליך, שיהיו עליות וירידות וכך שנגיע אליהם המטופל יזכור שידענו לצפות את הדרך.
ואיראגיה- בסוטרות 15-16, אנחנו יכולים להבדיל בין שני סוגי ואיראגיה- האחד שמתואר בסוטרה 16 - ״צורתה העליונה של (ואיראגיה) היא אי צמא לגונות (בגלל) ראיית העצמיות. אנו מבינים שהיוגי אשר חווה מצב תודעה שבו הוא הכיר בעצמיותו הנצחית משוחרר מהסבל של משיכה ודחייה ואין לו כל מאמץ ליישם את רעיון אי ההשתוקקות. בסוטרה 15 ״אי ההשתוקקות היא ידיעת השליטה של היוגי, ללא צמא למושא הנראה והנשמע.״ (ניתן לחזור לסוף השיר של צ׳ואנג טסה מלמעלה, שם הוא מתאר יפה בדיוק את אותו הרעיון.) התופעות כולן, נראות ונשמעות והן חולפות תמיד, היוגי שמבין את זה אינו מושפע יותר מתופעות העולם, אך יש בזה מאמץ (להבדיל מאי ההשתוקקות העליונה). התופעות יכולות להיות מטלטלות וקשה שלא להסחף אל תוך המחשבה ש״זה לא ישתנה״ ולכן אי ההשתוקקות הזו מבטאת שליטה אדירה של היוגי בתודעתו. בפרק השלישי של הבהגווד גיטה, קרישנה עונה לארג׳ונה, שרואה בהארה את נטישת הפעולה ואומר לו כך:
״האדם המרסן את איברי הפעולה אך מחשבות על מושאי בו, עליו יאמר כי נשמה מבולבלת הוא ורב פנים לו. אך האיש אשר בעזרת תודעתו מרסן את חושיו, נושא פעילות של איברי הפעולה בדרך תרגול קרמה יוגה, והוא אינו קשור לפירות מעשיו, הוא נעלה יותר.״
הרעיון של אי ההשתוקקות וההתמקדות בפעולה ולא בפירותיה חוזר על עצמו שוב ושוב במהלך הטקסט. הסרטון מתאר את הרעיון של ההשתוקקות להיות ״שם״ ואת זה שבכך אנחנו לא מוצאים את עצמנו ״כאן״:
אביתר בנאי, בשירו ״עד האהבה״ נוגע בואיראגיה ביופי פשוט :
״בלי לתבוע שינוי, בלי לבקש סליחה
לא מנסה לתקן, לא לוחץ לתוצאה
רק לחבק ולהקשיב...״
טל בלו, מורי היקר, איש אדמה ורפואה אהוב מתאר את ההצרות והצמצום שבללחוץ לתוצאה מסוימת בשירו ״בחירות״:
״אני בוחר שלא לבחור
שום בחירה
בין היא לשמאל או לימין
לאש או למים
לאדמה או לשמים
אני בוחר שלא לבחור
נקודה
אפילו פסיק
מקף קטן
אפילו תהיה זאת
היא
או
את
אני בוחר שלא לבחור
שום בחירה
חופשית
או בכפיה
כי הבוחר
ממית
את מי או מה
שלא בחר
ואני
אפילו
את עצמי
לא בוחר
שמא אמצא בעצמי
עזובה״
Comments